פסק-דין בתיק ע"א 3540/02

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט צ' דותן) מיום 22.10.02 (ת"א 7823/98), שבו דחה בית המשפט את התביעה שהגישה המערערת נגד המשיב 2 (להלן: - " המשיב") וחייב אותה לשלם לו את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח.

1.         רקע וההליך בבית משפט קמא:

(א)        המערערת תבעה את החברה המשיבה מס' 1 (שהיא משיבה פורמלית לאחר שההליכים נגדה עוכבו עקב מתן צו פירוק) ואת המשיב לסכום של 453,872 ש"ח, בגין סחורה שרכשה המשיבה מן המערערת. המשיב נתבע מכוח כתב ערבות שעליו חתם ושבו ערב להתחייבויות המשיבה כלפי המערערת.

(ב)        טענת ההגנה היחידה של המשיב הייתה טענת כפייה. המשיב טען שמנהל המערערת ובריון נוסף הכריחו אותו לחתום על כתב הערבות באיומים שהפעילו עליו בחדר סגור, כשבאותה עת הגיעו שני גברתנים אחרים מטעם המערערת למשרדי המשיבה, סגרו שם את בנו של המשיב בחדר, איימו עליו וכפו עליו להתקשר טלפונית למשיב ולהסביר לו שמוטב שיחתום על הערבות. המערערת טענה שהמשיב חתם על הערבות ללא כל כפייה או לחץ, ובתצהירי העדות הראשית מטעמה תיארה נסיבות תמימות שבהן חתם.

(ג)         מטעם המערערת העיד תחילה מר סלס שהצהיר בתצהיר עדותו הראשית שנכח בפגישה שבה חתם המשיב על הערבות, ושזה חתם ללא כל כפיה. דא עקא, בחקירה נגדית חזר בו מר סלס מהאמור בתצהירו, והודה שלא נכח בפגישה.

(ד)        המשיב ובנו העידו על הנסיבות המפורטות שבהן כפתה המערערת על המשיב לחתום על הערבות, ועל חלקו של מנהלה מר ארביב במעשה הכפיה.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)        בית המשפט ניתח את עדותו של מר סלס, עמד על הסתירות הנוספות שהתגלו בה ודחה אותה מכל וכל, בין היתר משום שבנסיבות שתיאר בחקירתו הנגדית, בנוסף לאמור לעיל, לא יכול היה לעמוד על העובדות שעליהן העיד.

בית המשפט בחן גם בפרוטרוט את ההשגות שהיו למערערת על עדויותיהם של המשיב ובנו ודחה אותן אחת לאחת. 

(ב)        בנוסף, בחן בית המשפט גם את עדותו של מנהל המערערת מר ארביב שהעיד שהיו אנשים נוספים מטעם המערערת שנכחו בפגישה עם המשיב, ובהם מנהלה הכללי, מר חזן, ופקידים של מר סלס. בית המשפט שקל לחובת המערערת את אי העדתם של אנשים אלה שעדויותיהם היו יכולות להיות "ראיות משמעותיות" להוכחת גרסתה, במיוחד כאשר העד היחיד מטעם המערערת שטען שנכח בפגישה (מר סלס) חזר בו מדבריו אלה בעדותו.

(ג)         לאחר הדיון בשאלות שבעובדה בחן בית המשפט את השאלות המשפטיות שהתעוררו והגיע למסקנות שהעובדות מעידות שהמשיב חתם על הערבות בכפייה ששללה את רצונו החופשי, ושהוא ביטל את הערבות תוך זמן סביר לאחר שפסקה הכפיה. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה.

3.         דיון והכרעה

(א)        לפנינו חזר ב"כ המערערת, בעיקרי הטיעון ובטיעון בעל פה, על הטענות שטען בבית משפט קמא ושבכולן דן בית המשפט והחליט כפי שהחליט. בתום שמיעתו של ב"כ המערערת החלטנו שלא לבקש את תשובת המשיב משום שסברנו שיש לדחות את הערעור.

כאן המקום לציין שלפני כשבוע (ביום 27.9.06) הגיש בא כוח המערערת בקשה להתיר לו להגיש ראיה נוספת. בטיעונו לפנינו טען ב"כ המערערת גם לקבלת הבקשה הזו. אנו סבורים שיש מקום לדחות את הבקשה הן מחמת שהוגשה ערב שמיעת הערעור, הן משום שהראיה הנוספת שאותה מבקשת המערערת להגיש היא מכתב שהיה בידיה מלכתחילה, שרק עקב מחדליה שלה לא הוגש, ולא מצאנו נימוק של ממש מדוע לא הגישה אותו לבית משפט קמא עם ראיותיה האחרות.

(ב)        אנו סבורים שהממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא מתיישבים היטב עם חומר הראיות שהיה לפניו ואין מקום לדחותם. הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

4.         סוף דבר

אנו דוחים את הערעור.

המערערת תשא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

המזכירות תעביר את הערבות הבנקאית שהפקידה המערערת לידי ב"כ המשיב, על חשבון ההוצאות.